מלחמת שמחת תורה- כולנו בעסק...

ראשית מלוא התנחומים לכל אלו שאיבדו את היקרים להם, לעם ישראל שאיבד מטובי בניו שנהרגו בידי חיות אדם, על קידוש השם. תפילה לרפואת כל הפצועים, ולשחרור מהיר של כל השבויים. וכמובן לניצחון סופי על חיות האדם והעלאת כבודו של עם ישראל.
באחת התוכניות ששמעתי שאל המראיין רב אחד איפה היה הקב"ה בשמחת תורה?

שאלה מעניינת שכבר הרמב"ם ענה עליה ברעיון שאולת אדם תסלף דרכיו ועל הקב"ה יזעף לבו. הרי מי אשם במה שקרה אם לא אלו המשועבדים לקונספציה (וגם אם אלו שלא נאבקו חזק יותר עם בעלי הקונספציה).

התלמודים מביאים שניהם סיפור על תינוק בשבי הרומאים שרבי יהושע בן חנניה שאל אותו שאלה והוא השיב ולאחר מכן רבי יהושע פדה אותו.

בתלמוד הבבלי (גיטין נח, א) רבי יהושע מתחיל את הפסוק. מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. והתינוק השלים הלא זה ה' חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך. כאן הדברים פשוטים. רבי חנניה שואל את התינוק מדוע אנו מצויים במצב לא טוב. והתינוק עונה שמדובר על עונש לחטא.

בתלמוד הירושלמי (הוריות ג, ד) הדברים מוצגים קצת אחרת. רבי יהושע קורא. מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה'. ואז התינוק עונה: זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך. רבי יהושע שואל. לפי הפסוק הקב"ה, כביכול, הוא האשם בסבלנו (אמנם זה לא שווה בדיוק אבל דומה לשאלה היכן היה הקב"ה בשמחת תורה שמשמעותה מדוע הקב"ה אין בו רחמים) והתשובה של התינוק היא עד שאתה מעמיד כאן במרכז את הקב"ה, הרי האמת היא שאנחנו אשמים. האדם בראש ובראשונה צריך לדעת לקבל אחריות.

אנו מגיעים עכשיו לפרשת וישב – פרשת יוסף ואחיו, כאשר ברור לכל מי בסיפור הזה הוא הטוב ומי הוא הרע. מתברר שדווקא בפרשה זאת התלמוד הירושלמי (פאה א, א) מפנה את החיצים אל יוסף שגם הוא לא התנהג כראוי, כמו שמפורט במקור לקמן.

התלמוד הירושלמי כאן ובעוד דוגמאות נוספות מלמד אותנו לקבל אחריות, להסתכל מה לא בסדר בנו. גם במקרה שברור מי הטוב ומי אינו טוב, חברה וכן אדם פרטי שהצדק עמו, חשוב שיעשה חשבון נפש במה הוא לא כל כך בסדר.

לפני פרק זמן לא רב הייתה כתבה מרנינה את הלב בערוץ 7 – שדיווחה על חייל מילואים בעוטף עזה שערך לחברי היחידה שלו סיום על התלמוד הירושלמי.

זה הזמן לפתוח יותר את הירושלמי.